דודי סנש נפל בשבי המצרי, וקיווה ששוביו לא יקשרו בין שם משפחתו לבין דודתו חנה סנש, ויגבירו את העינויים. אורי סלמן נפצע באורח קשה מאוד ונאלץ להתנייד מאז בכיסא גלגלים. משה אזר נמלט ברגל, בחום וללא מים במשך יומיים בחולות סיני, מפני חיילי צבא מצרים שדלקו אחריו וירו בו, ושרד.
המכנה המשותף לשלושתם הוא גדוד השריון 184 של חטיבת השריון 14, שעם פרוץ מלחמת יום הכיפורים עמדו חייליו ומפקדיו בקו האש בגזרה המרכזית בתעלת סואץ, ונכוו קשות.
שלושתם חזרו, כמו מאות פצועים בגוף ובנפש מהגדוד. אבל היו עשרות שלא: 80 מפקדים וחיילים איבד הגדוד בקרבות מטווח אפס מול השריון המצרי, קנה מול קנה בחווה הסינית, בצליחת התעלה ולאחריה. שניים מהנופלים הגיעו מאותו הכפר, ונפלו באותו יום.
הפינוי שלא היה
יום שלישי, 9 באוקטובר 1973. פלוגת החרמ"ש נקראה לחלץ את 33 חיילי מעוז פורקן המופגז שבקו התעלה. נגמ"שי הפלוגה נשלחו לעבר חיילי פורקן, ונפגעו בזה אחר זה במתחם חמוטל. פצועים והרוגים הועברו לאחד הנגמ"שים, שנפגע גם הוא, והועברו לנגמ"ש הבא, וכך הלאה, עד שכולם נפגעו.
על אחד הנגמ"שים, שאות הקריאה שלו ברשת הקשר היה 215א', פיקד סמל יצחק (יצחקל'ה) תמיר מתל יוסף. הוא נפצע ורגלו נקטעה. חובש כרע לידו על החול הזהוב וחבש אותו עם חוסם עורקים. "טנק יגיע לפנות אותך", הבטיח לו, ודיווח למי שצריך לעשות זאת.
בלהט הקרב - זה לא קרה. יצחקל'ה נשאר בשטח ודימם למוות, שלושה ימים לפני יום הולדתו ה־21. חייל נוסף נהרג לא רחוק ממנו: איל הפטר (19), גם הוא מתל יוסף.
והילד איננו
תם פרק הקרבות. בבית משפחת תמיר חיכו לאות חיים מהבן, שנעלם. "נעדר", היתה ההגדרה. הוא לא נכלל ברשימת הנופלים ולא אותר באחד מבתי החולים. הוריו, אחיו ואחיותיו היו אובדי עצות, מיטלטלים בין תקווה לייאוש. אחיו הבוגר, שמואל, לוחם מילואים בשייטת, שגויס למלחמה, שוחרר ויצא לחפש אותו. הוא הגיע אל חיילי פלוגת החרמ"ש, מעברה השני של תעלת סואץ, ופגש את חבריו לקרב של יצחקל'ה. "מה קרה לו? איפה הוא? מישהו יודע?"
כמעט כולם התחמקו ממנו, אף אחד לא רצה להיות זה שיביא את הבשורה. רק אחד היה מוכן לספר לו על השעות האחרונות לצד יצחקל'ה.
שמואל הרגיש בחושיו: הילד איננו. הוא לא שיתף בתחושתו את בני המשפחה, שמבחינתם - וכך גם בצה"ל - יצחקל'ה הוגדר כנעדר, כמו 27 חיילים נוספים מהגדוד. בני המשפחה חיכו בתקווה לראות מי ומי בשבויים שחזרו ממצרים, והתאכזבו בכל פעם מחדש.
ההצעה נדחתה
שמואל לא הרפה, חקר וגילה כי גופת אחיו נמצאת עדיין במתחם חמוטל, בשטח בשליטה מצרית. הוא הגיע אל ראש אכ"א והציע: "אני וכמה מחבריי ליחידה נתגנב לשם בחסות החשיכה ונחפש את הגופות". ההצעה נדחתה. "מסוכן מדי", פסק האלוף. במסגרת ההסכמים עם מצרים לאחר המלחמה, אותרו בשטח חמוטל גופות הנעדרים. כארבעה חודשים לאחר שנהרגו, נערכה הלוויה משותפת בתל יוסף ליצחקל'ה תמיר ולאיל הפטר.
עם השנים שינה שמואל את אורח חייו. הוא שומר תורה ומצוות, יינן. הוא פוקד את כרמיו במושב גבעת ישעיהו, מדלה, גוזם, מסקל ונלחם בחזירי בר פורצי גדר. לאחר הבציר, ביקב שלו, הוא הופך את הענבים ליין.
ושמה של אחת מסדרות היינות שלו היא 215א'.
2019-10-08 06:20:00Z
https://news.google.com/__i/rss/rd/articles/CBMiLGh0dHBzOi8vd3d3LmlzcmFlbGhheW9tLmNvLmlsL2FydGljbGUvNjk3ODUx0gEA?oc=5
Bagikan Berita Ini
0 Response to "הסוף העצוב של תעלומת האח הנעדר - ישראל היום"
Post a Comment